על המחאה השקטה שעשתה הרבה רעש

לפני כשלושה שבועות, 3 פעילים לזכויות בעלי חיים טלטלו את הרשת באמצעות מעשה הקרבה יוצא דופן בתעוזתו:

שלושת הפעילים, בארגונו של אלכס בוז'ור, נצרבו בגופם בכוויה חמה, לאות הזדהות עם בעלי החיים במשקים.

בעולם שבו הדברים הכי גרועים באים מהמיינסטרים, אמצו את הקיצוניות

מילה החוזרת שוב ושוב בהקשר של אותה מחאה היא "קיצוני", כאשר היא כבר נושאת קונוטציות כלשהן, ולא פשוט אומרת "התנהגות שונה מהמיינסטרים".

התגובה הסטנדרטית של התנועה לזכויות בעלי חיים לזיהוי זה עם קיצוניות היא:

"לא ההפגנה קיצונית – המציאות קיצונית".

מה שנכון.

בני אדם צורבים מספר על גופם של מאות אלפי עגלים בישראל.

למעלה מ-1.3 מיליארד ברחבי העולם.

גרועה ככל שתהיה הפרקטיקה הזו, היא מהווה רק סימפטום של בעיה שורשית עמוקה יותר:

אנו מתייחסים ל-150 מיליארד בעלי חיים ברחבי העולם כאל מספרי ברקוד, סוחרים בהם או באיבריהם (בשר) ובתוצריהם (ביצים, חלב, דבש) כרכוש.

המציאות היא אכן קיצונית.

אבל אני לא חושבת שעלינו לנסות להציג פעילות זו או אחרת כמתונה על מנת שתהיה לגיטימית ו"אפילו" ראויה להערכה והערצה.

בעולם שבו הדברים הכי גרועים באים מהמיינסטרים, קיצוניות היא דבר חיובי.

אנו לא רוצים להיות חצי-מחויבים,

מחויבים עם-פשרות,

יושבים-על הגדר,

מחויבים כשזה-נוח;

כשאכזריות נעשית,

אנו רוצים להיות בעמדה הנגדית.

המשוואה שרבים מאתנו רואים לנגד עינינו היא:

הקרבה מצד אדם עבור בעל חיים אחר=קיצונית,

וקיצונית=פסולה,

ולכן:

הקרבה מצד אדם עבור בעל חיים אחר=פסולה.

התנועה לזכויות בעלי חיים לרוב תתקיף את האגף הראשון (הקרבה מצד אדם עבור בעל חיים אחר=קיצונית), והיא צודקת.

אך המשוואה הזאת אינה מוטעית בגלל האגף הראשון,

משום שמעשה כלשהו לקידום זכויות בעלי חיים אינו קיצוני,

אלא משום שבניגוד להנחה בבסיס האגף השני, קיצוני לא אומר בהכרח פסול.

הפילוסוף, המשפטן והפעיל לזכויות בעלי חיים טום רייגן כתב בעבר על עמדת הזכויות (אך דבריו יפים גם לכל מה שנחשב לקיצוני):

"רבות נאמר שהעמדה בה אנו נוקטים היא 'קיצונית',

ושאנו, התומכים בגישה זו, 'קיצוניים' גם כן.

עמדה זו מרמזת על כך שדעות 'קיצוניות' לא יכולות להיות צודקות,

וש'קיצוניים' תמיד טועים.
אבל אני קיצוני כשזה נוגע לאונס – אני מתנגד לכך בכל המקרים.
אני קיצוני כשזה נוגע לניצול ילדים – אני מתנגד לכך בכל המקרים.
אני קיצוני כשזה נוגע לאפליה על רקע מיני או גזעני – אני מתנגד לכך בכל המקרים.
אני קיצוני כשזה נוגע להתעללות בקשישים – אני מתנגד לכך בכל המקרים.
האמת הפשוטה היא שגישה מוסרית היא בדרך כלל קיצונית, וחייבת להיות כזאת,

כי כאשר האי-צדק הוא מוחלט, חובה להתנגד לו באופן מוחלט."

הצדקת פעילות כלשהי על ידי הטענה שהיא בעצם מתונה, לא-קיצונית, מפספסת את הפואנטה.

הפואנטה היא שמתינות או קיצוניות אינן טובות או רעות כשלעצמן, אלא כפי שטום רייגן רמז, כתלות בדבר הקיצוני או המתון.

צדק צריך להיות מוחלט.

האם אנחנו רוצים להיות מתונים בדרישה שלנו לזכויות?

בהחלט לא!

האם אנחנו רוצים להיות מתונים באי-הסובלנות שלנו לאי-צדק?

בהחלט לא!

אלי ויזל, ניצול שואה, מצוטט בפתח פרקו של צ'ארלס פאטרסון על פעילות לזכויות בעלי חיים בעקבות השואה, בספרו "כל יום הוא טרבלינקה" באמרתו:

"נִקטו עמדה. הניטרליות מסייעת לעולם לנוגש ולא לקורבן.

הדממה מעודדת לעולם את המענה ולא את המעונה".

מתינות, במילים אחרות, משרתת תמיד את אלו שנמצאים בעמדת הכוח.

                               

מתוך הדף "Words of Wisdom" באתר "Why Cultured Meat"

המסר הפנים-תנועתי הפסימי

מרטין לותר קינג כתב במכתבו מהכלא:

"כמעט הגעתי למסקנה המצערת כי המכשול העיקרי בפני המאבק השחור לעבר החופש אינו ארגוני הכוח הלבן,

אלא הלבנים המתונים, אשר מחויבים יותר לסדר הציבורי מאשר לצדק ;

המעדיפים שלום שלילי, שהוא חוסר מתח,

מאשר שלום חיובי, שהוא קיומו של צדק.

אלו אשר אומרים 'אני מסכים עם מטרותיכם,

אך אינני יכול לתמוך בשיטות הפעולה שלכם'".

כמעט ואין צורך שאתרגם את דבריו למסר הפנים-תנועתי עבור התנועה לזכויות בעלי חיים.

החפיפה היא עד כדי כך "אחד לאחד".

כל מה שאני יכולה לומר אל תוך התנועה הוא: תלמדו ממנו – העדיפו שלום חיובי על פני שלום שלילי.

לסיכום

תקוותי היא שיום אחד מעשה של מחויבות והקרבה של בן אדם למען בעלי חיים לא תגרום עוד לשום הרמת גבה.

היום הזה טרם הגיע, ועד לבואו אני מצדיעה לשלושת הפעילים הללו על כך שהם קירבו אותנו אליו והציבו רף חדש.

הכי קל להיות ניטרלי והכי נוח להיות מתון.

אבל רק מעטים בלבד (כך עלינו להסתכל על קיצוניות בהקשר הזה) מוכנים לעשות את מה שצריך, גם אם הוא לא קל ונוח, על מנת לסיים את הסבל של בעלי החיים.