הכלב *הוא* הילד שלי

לשאלת "הכלב או הילד שלי"...
מה זאת אומרת "הכלב או הילד שלי"?
מה השאלה המסולפת הזאת בדיוק אמורה להביע?
הרי הכלב הוא הילד שלי, לכל דבר.
כן, עם יד על הלב וגם בתסריטי המגדל הבוער המופרכים, למרבה הזעזוע של כל סוגן ואדם אנתרופוצנטרי עם הפנים בתחת האנושי, הוא אכן הילד שלי לכל דבר. כולנו הרי כל הזמן אומרים שהוא החבר הכי טוב שלנו ושהוא בן משפחה. אני חושבת שהגיע הזמן כבר להתנהג בהתאם ולנהוג בו, באמת כבן משפחה. כנ"ל לגבי כלבים עם פרסות, נוצות או זימים. כל אלה נולדו שווים בסופו של דבר, ובני האדם הבוגדניים (אלה שבוגדים ומנסים על...איך הם קראו לו? "חברם הטוב ביותר") יכולים רק לקוות להשתוות אליהם יום אחד.

כן, אני שמה לב שלכלב יש זנב וקצת יותר פרווה  מלבני אדם (לאחר היכרות רבה עם כלבים והיכרות רבה עם בני אדם, אני לא חושבת שכלב הוא פחות אינטליגנטי מהאדם הממוצע לא רק מפני שאני יודעת שהוא אינטליגנטי, אלא גם מהסיבה הפשוטה שאין לאן לרדת מהאינטליגנציה של האדם הממוצע, מלבד אנשים בודדים בעלי נכויות שכליות שכן מוכרות על ידי עולם הרפואה. שיחה אחרי שיחה חושפת בפני את הזוועה שלא מפסיקה לזעזע אותי אף פעם, של בור ללא תחתית של טמטום ובורות. איינשטיין צדק גם הפעם, ואולי הפעם יותר מתמיד: "ישנם שני דברים אינסופיים בעולם – היקום וטיפשות האדם. לגבי הראשון אני לא בטוח". כמה מתאים לבני אדם להתרברב בהישגי בני אדם אחרים, לא הם עצמם כי להם עצמם אין במה להתרברב, רק מה להצניע, על כך שהגיעו לירח ולשכלול טכנולוגי מרשים, בעוד הם עצמם בקושי יודעים לאיית את שמם. המזל היחיד שלהם הוא היכולת הפרזיטית האנושית, תחום התמחותו של המין שלנו, באמצעותה הם נתלים באילנות גבוהים וביחידים במינם, המין האנושי. למה הם גאים באותה פרזיטיות, אין לי מושג. בכל מקרה, אפילו אם כלב היה פחות חכם מבן אדם, והוא לא, הרי בסופו של דבר, בסופו של יום ובשורה התחתונה, אנחנו מדברים על סבל ורצח ולא צריך להיות מדען טילים כדי לסבול או לרצות לחיות).
אני עדיין לא חושבת שזה אמור לשנות את ה"בחירה" שלי (כי זה הרי לא האחד או השני. פגעתם בכלב – פגעתם בילד שלי, פשוט מאוד).
אני שמה לב שיש הבדל – אני אכן יודעת להבדיל ומבדילה ביניהם:
מבדילה אבל לא מפלה.
אני לא חושבת שיש איזשהו עלבון בלהיות אם לבעלי החיים.
אם אין עלבון בלהיות אם לבני אדם, נזק הבריאה והמין היחיד שמענה ורוצח בשביל ספורט והנאה, אין עלבון אלא גאווה בלהיות אם ליצורים טובים כמו כלבים.
למה אני אומרת שהם הילדים שלנו?
כי הם חסרי הגנה, הם חסרי ישע, ומאיזשהי סיבה , לא משנה מה ה"בעלים" (בן למין שונה ממנו מנקודת מבטו של הכלב) של הכלב יעשה לו, הוא יאהב אותו בכל מקרה...רק אנחנו שונאים או אדישים לסבלו של מישהו רק מעצם היותו מכוסה פרווה, נוצות או קשקשים.