מתוך עבודת הסמינר שלי: סוגנות - הרפרנט הנעדר ב"מלך האריות" ובביקורות שלו

סוגנות – הרפרנט הנעדר ב"מלך האריות" ובביקורות שלו

תוכן עניינים

מבוא.. 2

הגדרת הסוגנות (Speciesism) 2

בעלי חיים וסוגנות כרפרנט נעדר. 3

הכשל הנטורליסטי ובעיית הראוי-מצוי בסרט "מלך האריות". 5

סוגנות כרפרנט נעדר אצל דיסני בניסיון להצדקת אפליית קבוצות אנושיות   8

סוגנות כרפרנט נעדר בניסיון להצדקת גזענות: אכאים, טרקים וצבעוניים לא ראויים לזכויות כמו שבעלי חיים לא ראויים לזכויות   8

הפרדה היררכית  בין המינים/הגזעים השונים בתפיסתם של בני האדם.. 12

שליטה בגזעים שנמצאים בעמדת נחיתות עדיפה עבורם כפי שמובן מאליו שהיא עדיפה עבור מינים שנמצאים בעמדת נחיתות   13

"גזעים אחרים" נועדו לשרת את הלבנים כפי שמובן מאליו ש"מינים אחרים" נועדו לשרת את בני האדם.. 19

גזענות היא טבעית/מצויה ולכן מוצדקת/ראויה כמו שמובן מאליו שסוגנות היא טבעית/מצויה ולכן מוצדקת/ראויה   21

סוגנות כרפרנט נעדר בניסיון להצדקת מיננות: נשים לא ראויות לזכויות כמו שמובן מאליו שבעלי חיים לא ראויים לזכויות   23

סוגנות כרפרנט נעדר אצל מתנגדי דיסני בניסיון להתנגדות לאפליית קבוצות אנושיות   27

מסקנה. 30

ביבליוגרפיה. 31

מבוא

ביקורות רבות נכתבו על המסרים הדכאניים בסרטיהם המצליחים של אולפני וולט דיסני, וספציפית בסרט "מלך האריות". רשימת הביקורות כוללת האשמות בגזענות (Schickel) (Wainer) (Bogle) (Ward, p. 172), מיננות (Addison) (Henke J. B., 2000) (Henke J. B., 1996) (Hoerner) (Matti, 1996) (Ward, p. 172), קפיטליזם ודיכוי מעמדי (Woodruff) (Artz) (Morton), פאשיזם (Dundes & Dandes, p. 480) ועוד.

כמו כן, נכתב בעבר על סוגנות (דיכוי בעלי חיים ממינים אחרים ואפלייתם על רקע מינם הביולוגי) כרפרנט נעדר בהתייחסותנו לגזענות בפרט ולדיכוי קבוצות אנושיות בכלל (Davis). ברצוני לטעון כי טענה זו חלה גם על הסרט "מלך האריות": כל אותם מסרים דכאניים בסרט נשענים בכבדות על דיכוי אחד שקיומו עבור הדיון בדיכוי בני אדם מקבל הכרה, ואילו קיומו כשלעצמו מוכחש, וזהו סוגנות. ואם כך, הרי שהחברה האנושית מפגינה יחס כפול כלפי דיכוי זה, הרפרנט הנעדר – מכירה ולא מכירה בו בו-זמנית: מכירה בו די הצורך כאשר הוא משרת את האידאולוגיה הגזענית/מיננית/מעמדית/פאשיסטית שלה, ולא מכירה בו כאשר בניגוד לדיכוי בני אדם, הוא נתפס בעיניה כמובן מאליו ולא דורש הסבר והנמקה כשלעצמו, מספיק על מנת להשתמש בו על מנת "להוכיח" את הלא מובן מאליו (ה"לגיטימציה" של דיכוי קבוצות אחרות, אנושיות).

באופן מפתיע, גם רבות מן הביקורות שנכתבו על "מלך האריות" נשענות בדיוק על אותו דיכוי, סוגנות, כרפרנט נעדר: בעודן מבקרות גזענות/מיננות/מעמדיות/פאשיזם ובהתאמה, הן בתורן מכירות ביחס לא הולם לבעלי החיים כאשר הוא מושלך ומיושם על בני אדם בצורה של כל הדיכויים הללו, אך לא מכירות בו כאשר הן נדרשות לתת את הדין על המקור להשוואה.

אם כן, בעבודתי אבחן כיצד הסרט "מלך האריות" עושה שימוש בסוגנות כרפרנט נעדר על מנת לתת "לגיטימציה" לדיכוי קבוצות אנושיות שונות, וכיצד גם הביקורות של "מלך האריות" משתמשות בסוגנות באופן דומה כרפרנט נעדר על מנת להפריך את ה"לגיטימציה" של דיכוי אותן קבוצות אנושיות (אך לא של בעלי החיים ששימשו עבור אותו טיעון).

הגדרת הסוגנות (Speciesism)

במאמרה על בעלי חיים בסרטי דיסני, מפרטת Leventi-Perez את הגדרת הסוגנות:

The Oxford English Dictionary (1993) defines racism as the “belief that all members of each race possess characteristics, abilities, or qualities specific to that race, especially so as to distinguish it as inferior or superior to other face or races” […] This definition is not significantly different from Freeman's […] description of speciesism as an arbitrary social construct which operates on the basis of discrimination and enables hierarchies which often lead to the mistreatment of the “inferior" group so as to serve the interests of the “superior” group. (pp. 106-108)

אותה אפליה על רקע מין ביולוגי (סוגנות) שעדיין רווחת בסרטים של דיסני כיום, על אחת כמה וכמה הייתה נוכחת בעת יציאתו של "מלך האריות" לאקרנים כפי שאפרט בהמשך.

בעלי חיים וסוגנות כרפרנט נעדר

הרחבה על המושג "רפרנט נעדר", וספציפית על בעלי חיים שאינם אנושיים כרפרנט נעדר, ניתן למצוא בהתייחסותה של Karen Davis במאמרה "בין שתי שואות" למיצג "שואה על צלחתך" של הארגון המרכזי שפועל למען בעלי חיים בארה"ב, PETA:

 [The exhibit] restores what feminist writer, Carol Adams, refers to in The Sexual Politics of Meat as the “absent referent” […] An absent referent is an individual or group whose fate is “transmuted into a metaphor for someone else’s existence or fate” without being acknowledged in its own right. According to Adams, “Metaphorically, the absent referent can be anything whose original meaning is undercut as it is absorbed into a different hierarchy of meaning.” The rape of women, for example, can be applied metaphorically to the “rape” of the earth in such a way as to obliterate women. As Adams explains: The absent referent is both there and not there. It is there through inference, but its meaningfulness reflects only upon what it refers to because the originating, literal, experience that contributes the meaning is not there. We fail to accord this absent referent its own existence […] In the role of absent referents, nonhuman animals become metaphors for describing human experience at the same time that “the originating oppression of animals that generates the power of the metaphor” is unacknowledged […] as when people say, “We’re treated like animals.” The meaning of the animals’ fate, for the animals themselves, for each individual him and her, is absorbed into a human-centered hierarchy in which the animals do not count, or even exist, apart from how humans use, or have used, them. (pp. 9-10)

אם כן, חשוב להבין כי אותה סוגנות של דיסני היא "רפרנט נעדר", ובמילים אחרות, "שקופה" – שקופה עד כדי כך שאינה מהווה את המטרה (הוכחה לצדקתה של הסוגנות אינה נדרשת, או מפני שצדקתה מובנת מאליה, או משום ש"'מינים נחותים' אינם ראויים להתחשבות מוסרית"), את המסר שהעלילה נדרשת להוכיח, אלא אמצעי ל"הוכחת" המסר על דרך האנלוגיה: "גזענות, מיננות או מעמדיות הן מוצדקות כמו סוגנות", לשם הצדקת הדיכויים ש"כן טעונים הוכחה". הפסיכולוגית Melanie Joy כותבת על אידאולוגיה שקופה ביחסינו עם בעלי חיים בהתייחסותה ל"קָרְנִיזְם":

Carnism is the invisible belief system, or ideology, that conditions people to eat certain animals. Carnism is essentially the opposite of veganism; “carn” means “flesh” or “of the flesh” and “ism” denotes a belief system. Most people view eating animals as a given, rather than a choice; in meat-eating cultures around the world people typically don’t think about why they find the flesh of some animals disgusting and the flesh of other animals appetizing, or why they eat any animals at all. But when eating animals is not a necessity for survival, as is the case in much of the world today, it is a choice - and choices always stem from beliefs. We recognize that not eating animals stems from a belief system; vegetarianism was named centuries ago and veganism was named in the 1940s. Accordingly, we don't refer to vegetarians or vegans as "plant eaters," as we understand that eating plants reflects an underlying ideology in which consuming animals is considered unethical and inappropriate. Yet, we still refer to those who are not vegetarian or vegan as "meat eaters," as though the act of eating meat were divorced from a belief system, as though vegetarians and vegans are the only ones who bring their beliefs to the dinner table. However, the reason that many people eat pigs but not dogs, for example, is because they do have a belief system when it comes to eating animals. (Joy, Carnism: learn)

ניתן להבחין שהסבר זה תקף לכל סוג של אידאולוגיה "שקופה": מה שהופך אותה ל"שקופה" (כלומר, נתפסת כמובנת מאליה) הוא היותה האידאולוגיה השלטת בתרבות בתקופה ובמקום מסוימים (לראיה, היא אינה "שקופה", נתפסת כמובנת מאליה, בתקופות ובמקומות אחרים. בהודו למשל, לא ניתן יהיה לטעון שיהיה זה לגיטימי לעשות דבר מה כפי שמובן מאליו [לא בהודו] שזה לגיטימי לאכול פרות). לשם הפשטות בהמשך הטענה שלי על השימוש בסוגנות כרפרנט נעדר, אומר שכל התבטאות מסוג "מובן מאליו ש..." (גלויה או סמויה) המקדימה אמירה סוגנית, המשמשת להתייחסות לנושא אחר, עושה שימוש בסוגנות כרפרנט נעדר, משום של"מובן מאליו" אין צורך להתייחס – הוא "מסביר את עצמו".

הכשל הנטורליסטי ובעיית הראוי-מצוי בסרט "מלך האריות"

דיוויד יום, בספרו "מסכת טבע האדם", היה הראשון שהנחיל את המונח "בעיית הראוי-מצוי" בתודעה הציבורית (כמו גם את "קרוב המשפחה" שלה, הכשל הנטורליסטי), כשכתב:

בכל שיטת מוסר שבה נתקלתי עד כה, תמיד הבחנתי בכך שהמחבר נוקט זמן-מה בדרך הרגילה ומבסס את מציאות האל, או מציג דעות על-אודות ענייני האדם, עד אשר לפתע פתאום אני מגלה שבמקום הרכבת המשפטים הרגילה באמצעות הוא (is) והוא אינו (is not), איני נתקל בשום משפט שאינו מקושר באמצעות מן הראוי (ought) או מן הראוי שלא (ought not). שינוי זה סמוי הוא, ואף-על-פי-כן יש לו משמעות מכרעת. מכיוון שמן הראוי או מן הראוי שלא זה מביע איזה יחס חדש או קביעה חדשה, מן ההכרח שהוא יצוין ויוסבר; ויחד עם זאת שיינתן נימוק למה שלגמרי מעבר להשגתנו, והוא: כיצד יכול יחס חדש זה להיגזר מיחסים אחרים, השונים ממנו בתכלית. (יום, עמ' 84)

מחברים כמו אורית קמיר (שכתבו שהן תקפותה של הלגיטימציה והן של אי הלגיטימציה של אי השוויון אינן יכולות להיבחן באמצעות הזיקה שלהן למצוי או לטבעי, אלא רק באמצעים לוגיים) תרמו להבהרת נושא זה:

תכונתו המבלבלת ביותר של מושג השוויון (בוודאי כפי שהוא מוכר לנו בחיי היום יום) היא שהוא מציין, בעת ובעונה אחת, גם מצב עניינים במציאות החברתית, גם ערך שיש לשאוף אליו וגם זכות (הן זכות "טבעית" והן זכות חברתית או משפטית); השוויון בתפיסתנו הוא מצוי, רצוי, טבעי וזכות בעת ובעונה אחת. ואולם ככלל, "מצוי", "רצוי ", "טבעי" ו"זכות" הם "מצבי צבירה" מושגיים נבדלים ומובחנים. יתרה מכך, טשטוש הגבולות ביניהם, או גזרת האחד מן האחר (ובמיוחד הרצוי מן המצוי) נתפסים, מנקודת מבט אנליטית, בתור כשל לוגי, המכונה "הכשל הנטורליסטי".

המעבר מן המצוי אל הרצוי נתפס בתור כשל מחשבתי משום שלוגית, עצם קיומו או היעדרו של דבר אינם יכולים לעשותו טוב או רע, רצוי או לא רצוי אלא רק קיים או לא קיים.

קיים ולא קיים, מצוי ולא מצוי, שונים מהותית מטוב ורע, רצוי ולא רצוי; אין קשר לוגי הכרחי ביניהם, ובוודאי שלא קשר של נביעה. הקיים ולא קיים שייכים לתחום האמפירי, שהוא מחוץ לשיפוט המוסרי; הטוב והרע הם מוסריים בלבד, וניתן לגזור אותם אך ורק מאקסיומה מוסרית כלשהי שבבסיס השקפת עולם ערכית. אקסיומה מוסרית לא ניתן להוכיח עובדתית בעזרת הקיים (או הנעדר), אלא רק להניח, לקבל, לשכנע ולהשתכנע בתקפותה המוסרית. את הביקורת נגד המעבר האוטומטי מן המצוי לרצוי ניתן להמשיג גם מנקודת מבט חברתית. המעבר האוטומטי "אם תופעה מסוימת קיימת – אזי היא טובה", מניח בעצם אקסיומה ערכית בסיסית שעל פיה המציאות כמות שהיא – לרבות המציאות החברתית – היא חיובית, ראויה ומוסרית.

רק כשמאמצים אקסיומה ערכית כזו, מתאפשר – ומתחייב – סיווגה של כל תופעה קיימת – גם בעולם החברתי – כטובה. גישה זו מכילה לרוב את החוליה המקשרת, שעל פיה מה שקיים (גם בעולם החברתי) הוא מה שטבעי והכרחי שיתקיים, ומה שטבעי והכרחי – הוא גם טוב .

הנחת היסוד הערכית של גישה זו גורסת, אם כן, כי "המצוי (לרבות המצוי החברתי) הוא הטבעי ולכן הוא גם הרצוי". במסגרת גישה זו אין קושי להציג כל תופעה השייכת למציאות העובדתית – ובכללה זו החברתית הנוהגת – כטבעית וחיובית.

 הבעיה היא שהנחת יסוד שעל פיה המצוי (גם החברתי) הוא הטבעי, והטבעי הוא הרצוי – היא הנחה שמרנית, מקבעת, המשרתת את הסדר החברתי הקיים ואת מי ששולט בו ונהנה ממנו. היא מסווה את אופיו הפוליטי של המבנה החברתי ומונעת כל אפשרות לבקר אותו באופן משמעותי.

זיהוי הסדר החברתי הקיים עם מציאות טבעית ועם הערכה חיובית לא מאפשר לראות את ההיבטים האידאולוגיים והכוחניים של הסדר החברתי או לבקרם כבעייתיים או שליליים.

לכן, מנקודת מבט ביקורתית, צורת חשיבה זו נתפסת כמבצעת נטורליזציה ובעברית טבעון. זהו מהלך המוציא את המציאות החברתית אל מחוץ לתחולת השיפוט החברתי, הפוליטי, והופך אותה לעובדה טבעית שאין לתהות אחריה: בהיותה טבעית היא הכרחית ולכן גם חיובית (לפחות במובן של "מעל לביקורת "). (עמ' 26-27)

Lee Artz העיר על השימוש האופייני והרווח של דיסני בבעיית הראוי-מצוי לצורך "הצדקת" ההיררכיה כשכתב”Disney creates its ideal world through an animated narrative realism. Each narrative tells a story of the way things are, or are supposed to be. Each story (and every Disney product!) must represent the myth of ‘how things are done, not then or now, but always in the life of the living being, group, or culture’” (The righteousness of self-centred royals). על הניסיון של אולפני דיסני לתת את התחושה שסרטיהם מראים את הטבע והמציאות, הוא כתב:

“The appropriation of cultural codes from traditional tales through visual metaphor, anthropomorphism, naturalized scenes and settings, and music are defining characteristics of Disney animation” (Animating Hierarchy: Disney and the Globalization of Capitalism). הוא הוסיף“Disney develops its films according to a strict artistic and corporate protocol […] displaying an identifiably consistent naturalistic style, with richness of colour and shading, depth of detail in background, full musical scores and of course, consistent themes, narrative, and ideologies” (The righteousness of self-centred royals). Giddings כתב על הזיהוי האוטומטי של "טבעי" עם "טוב" מצד דיסני באופן ספציפי בסרט "מלך האריות"”As the Prideslands are demarcated as ‘everything the lights touches’, as an ecosystem (the ‘circle of life’), and hence as nature itself, so the area beyond the Prideslands, the ‘shadowy place’ where the hyenas live, dark and subterranean, is defined in opposition as unnatural” (p. 10). אם נבין שהבעייתיות בסרט "מלך האריות" מצויה לא רק במסר התומך באפליות בתוך המין האנושי, אלא גם באופן ההסקה (מן הטבע או מן המצוי) ובכל המסקנות הנובעות ממנו (ה"לגיטימציה" של גזענות, המיננות והמעמדיות אך גם הסוגנות), נוכל להבין כיצד ביקורת על הסרט יכולה להיות בעייתית גם היא.

סוגנות כרפרנט נעדר אצל דיסני בניסיון להצדקת אפליית קבוצות אנושיות

סוגנות כרפרנט נעדר בניסיון להצדקת גזענות: גזעים נחותים לא ראויים לזכויות כמו שבעלי חיים לא ראויים לזכויות

על מנת להבין את הסוגנות בכלל ואת הסוגנות כרפרנט נעדר בניסיונם של אולפני דיסני בסרט זה להצדיק אפליית קבוצות אנושיות בפרט, יקל עלינו אם נתחקה אחרי שורשי הסוגנות (והסוגנות כרפרנט נעדר להצדקת אפליית בני אדם) בעולם המערבי, עליהם מצביע הפלוסוף פיטר סינגר בספרו "שחרור בעלי החיים". סינגר מגיש בספרו סקירה היסטורית של הסוגנות במערב על גלגוליה השונים, שאחד משני מקורותיה המשוערים, הוא כותב, במסורת היוונית: "המחשבה היוונית לא הייתה אחידה, אלא מחולקת לאסכולות יריבות כשכל אחת שואבת את תורותיה הבסיסיות ממייסד גדול כלשהו. אחד מאלה היה פיתגורס, צמחוני שדרבן את חסידיו לנהוג בבעלי-חיים בכבוד כנראה משום אמונתו כי נשמות אנשים מתים נכנסות לבעלי-חיים. אולם האסכולה החשובה ביותר הייתה זו של אפלטון ותלמידו אריסטו" (עמ' 226). על יחסו של אריסטו לעבד האנושי, כותב סינגר:

הואיל ומניחים כי הוא נחות ביכולתו השכלית מאדם חופשי, אריסטו חושב אותו ל"מכשיר חי". באופן גלוי לגמרי, אריסטו מציב זה לצד זה, במשפט אחד, את שני היסודות: עבד הוא אחד אשר "למרות היותו בן אדם – הוא גם פריט של רכוש." אם ההבדל ביכולת השכלית שבין אדם לאדם דיו כדי לעשות חלק מהם לאדונים וחלק אחר לרכוש שלהם, חייב היה אריסטו להניח כי זכותם של בני-האדם לשלוט בבעלי-חיים אחרים היא כה ברורה עד כי אין היא זקוקה להנמקה מיוחדת. הוא סבר כי הטבע הוא ביסודו של דבר מדרג שבו אלה הפחותים ביכולתם השכלית קיימים עבור אלה העדיפים עליהם בכך: "צמחים קיימים למען בעלי-החיים, ובעלי-החיים קיימים למען האדם; בעלי-חיים ביתיים – לשימושו ולמזונו, והפראיים (או לפחות רובם) – למזון ולצורכי-חיים אחרים כמו ביגוד ומכשירים שונים. הואיל והטבע אינו עושה דבר בלא מטרה או בכדי, הרי שהדבר נכון בלי הכחשה שהוא יצר את כל בעלי-החיים למען האדם." היו אלה השקפותיו של אריסטו – יותר מהשקפותיו של פיתגורס – שהפכו לחלק מן המסורת המערבית שלאחר-מכן. (עמ' 227)

ייתכן שיקל עלינו להבין שהסוגנות שמהווה עבורנו במערב טבע שני ונתפסת בעינינו כ"מובנת מאליה" ו"טבעית" (ולכן, באמצעות שימוש בכשל הנטורליסטי, מוצדקת) היא בעצם תוצר תרבותי, אם נכיר את החלופות התרבותית שרווחו בכל העולם האנושי הקדום, שקדמו לה – אמונות אנימיסטיות המעניקות משקל שווה לישויות באשר הן (בעלי חיים, בני אדם, רוחות המתים וכן הלאה), עליהן כותב ההיסטוריון יובל ההרי:

דבר אחד שבכל זאת אפשר לשער על סמך העדויות שברשותנו, הוא שאמונות אנימיסטיות היו נפוצות בקרב לקטים. אנימיזם (מ"אנימה", רוח או נשמה בלטינית) פירושו אמונה בכך שהעולם מלא בישויות בעלות תודעה, רגשות, כוח וכישורים חברתיים, אשר רק חלק קטן מהן הם בני אדם, והן מסוגלות לתקשר זו עם זהו באופן ישיר [...] אנימיסטים סבורים שאין מחסום בין בני אדם ליתר הישויות בעולם. הם מסוגלים לתקשר אלו עם אלו באמצעות דיבור, שירה, ריקוד, טקסים וכדומה [...] לא זו בלבד שאין מחסום בין בני האדם ליתר הישויות, אלא אין גם מדרג היררכי ברור. הישויות האחרות אינן קיימות רק כדי לספק את צורכי האדם. (עמ' 60-61)

החברה הלקטית ראתה זאת כמובן מאליו שיתר בעלי החיים שווים בחשיבותם, בתודעתם, ברגשותיהם ובכישוריהם החברתיים לבני האדם ממש כפי שרוב החברה המערבית כיום רואה זאת כמובן מאליו שהם לא.

אם כן, ניתן לראות שהבחירה הסוגנית, הינה בחירה אידאולוגית (שברוח דבריה של Joy, נתפסת על ידינו כשקופה מפני שהיא האידאולוגיה השלטת), הננקטת בסרטיהם של אולפני דיסני בכלל וב"מלך האריות" בפרט, כאשר אולפני דיסני נחשפים בהם כממשיכי דרכו של אריסטו הפוסעים בדרך שהוא סלל בחשיבה המערבית על בעלי החיים. טיבם ועמדתם של המקורות מהם שואבים אולפני דיסני את תפיסתם לגבי הלגיטימציה של דיכוי בעלי חיים שאינם אנושיים ניכרים ביתר בירור כאשר אנו נעזרים בהתבוננות צמודה יותר בטקסטים שהיוו אבני דרך בחשיבה ההיררכית (בנוגע לבני אדם ולבעלי חיים), מול הטקסט של דיסני:

… [T]he lower sort are by nature slaves, and it is better for them as for all inferiors that they should be under the rule of a master. For he who can be, and therefore is, another’s and he who participates in rational principle enough to apprehend, but not to have, such a principle, is a slave by nature. Whereas the lower animals cannot even apprehend a principle; they obey their instincts. And indeed the use made of slaves and of tame animals is not very different; for both with their bodies minister to the needs of life…It is clear, then, that some men are by nature free, and others slaves, and that for these latter slavery is both expedient and right … (Aristotle, Politics)

ההיסטוריון צ'ארלס פאטרסון מאשש את ייחוסם של מקורם של ביטויי הסוגנות הללו והצדקת הדיכוי בתוך המין האנושי בשמה כרפרנט נעדר לאריסטו, ומרחיב:

אריסטו ושאר ההוגים של העולם העתיק הקימו חומה גבוהה ועבה בין בני האדם לבין החיות האחרות, על יסוד הטענה כי בעלי חיים, שאינם יצורים תבוניים, שקולים במעמדם לחפצים הדוממים ]...[ בחיבורו פוליטיקה טען אריסטו כי בני העמים השכנים ה"בלתי-מתורבתים", האכאים והטרקים, "הם עבדים על פי טבעם, נחותים משאר בני האדם כדרך שהגוף נחות מן הנשמה, או כדרך שהבהמה נחותה מן האדם". (עמ' 31)

פרופסור Anthony Pagden מסכם ומבאר את עמדתו וטיעוניו של אריסטו ביחס ל"עבד, שהודר על ידי הטבע" אף ביתר פירוט:

His position in the hierarchy of nature is at the bestial end of the human scale […] and his role in the household would seem to be similar to that of the domestic animal […] He is condemned to a life of perpetual servitude, his obligations are indistinguishable from those of the beast of service […] and his acquisition maybe likened to hunting […] The function of the natural slave is dearly, therefore, to be a slave. In his wild state the natural slave is incapable of fulfilling his proper function. While free he is only half a man, for not only does his master do his thinking for him […] but he is himself almost literally a 'living but separate part of his master's frame' […] Once the natural slave has been caught his condition must improve, just as the condition of the wild animal is said to improve once it has been domesticated […] By sharing his life with true men, the slave may himself become more man-like, if only by imitation, for although he may not be able to perform rational acts unaided, he is susceptible to reasoned admonition […] It was, in short, in the interests of both the master and the slave that the slave should be deprived of a freedom which was 'unnatural' and thus – since it permitted him to continue in the ignorance of his savage ways – harmful to him. (p. 43)

אריסטו, כפי שניתן לראות, נמנה על חלוצי הסוגנות בתחומים שונים ומגוונים: כתביו נמנים על שני המקורות הראשונים שיצרו לא רק הפרדה בין בעלי החיים השונים בתפיסתם של בני האדם, אלא הפרדה היררכית: יתר בעלי החיים נחותים על פיו לא רק ביכולתם לחשוב בהיגיון (במקום זאת הם מצייתים למנגנון "מכאני" – אינסטינקט) אלא גם בחשיבות שיש להעניק להם מטעמים אלו, מבני האדם – חשיבה שהפילוסוף  Jeremy Bentham מאוחר יותר, שלל בתגובתו המפורסמת (התרגום לקוח מתוך ציטוטו אצל סינגר, 39):

הצרפתים כבר גילו כי צבעו השחור של העור אינו נימוק המתיר להשליך יצורי-אנוש לגחמותיהם של מענים למיניהם. אולי יבוא יום שבו יובן כי מספר הרגליים, שעירות-העור או קיום עצם-הזנב, באותה המידה אינם מהווים נימוק לזנוח יצורים בעלי-תחושות לגורל דומה. מהן, אם כן, התכונות האחרות, המסמנות את הגבול שאין לעבור שבין הישויות שיש להתחשב בהן לבין כל השאר? האם זוהי היכולת לחשיבה רציונלית, או שמא יכולת-הדיבור? אבל הלא סוס שהגיע לפרקו או כלב בוגר הם בלי ספק יותר רציונליים בהתנהגותם ובעלי כושר-תקשור לעומת יונק אנושי בן-יומו או בן שבוע או אפילו חודש. אך גם לו היה המצב אחר - מה אפשר היה ללמוד מכך? השאלה כלל אינה "האם הם מסוגלים לשקול בדעתם?" או "האם הם מסוגלים לדבֵּר?" אלא "האם הם מסוגלים לסבול?" (p. 236)

אריסטו היה מהראשונים ליצור את הסוגנות ולהצדיק אותה באמצעות טלאולוגיה אנתרופוצנטרית (החשיבה שבעלי החיים נועדו לשרת את האדם) כמו גם באמצעות הכשל הנטורליסטי ובעקיפין, גם באמצעות בעיית המצוי-ראוי. בנוסף, הוא כתב שהשליטה ב"מינים נחותים" עדיפה עבורם על פני חופש. מה מכל זה מצוי ב"מלך האריות" של דיסני?

הפרדה היררכית  בין המינים/הגזעים השונים בתפיסתם של בני האדם

ביקורות רבות אחרות על גזענות נוגעות להפרדה היררכית בסרטי דיסני בכללותם, חלקן משתמשות בסוגנות כרפרנט נעדר על מנת "להצדיק" גזענות ("צבעוניים הם נחותים מלידה כמו שמין מסוים הוא נחות מלידה"). Leventi-Perez מציינת ביקורת נפוצה, על כך שהגורילות ב"ספר הג'ונגל" נשמעות כמו אפרו-אמריקאים  (pp. 106-108). המלך לואי, הגורילה ב"ספר הג'ונגל" אומר למוגלי שהוא רוצה להיות "אדם אמיתי" כמוהו – “I wanna walk like you, talk like you, too”. זה "מובן מאליו" שגורילה ירצה להיות בן אדם אמיתי (אף גבה לא תורם בעקבות אמירה כמו זו, אם כי היינו מרימים גבה אילו אדם היה רוצה להיות בעל חיים), ולכן זה מובן מאליו שאפרו-אמריקאי ירצה להיות כמו בן אדם (בעוד שהוא דבר מה נחות מכך). Schulman ציינה שהסרט "פוקהונטס" קיבל ביקורות על כך שהוא השווה בין אינדיאנים לבעלי חיים (Is Avatar Racist), ואכן ניתן לראות שהם נעים באופן "חייתי" – זוחלים, כפופים, הולכים "הליכת צפרדע". ג'ון סמית', "הקולוניאליסט הטוב", כאשר כיוון את רובה שלו הציד שלו לפוקהונטס, הוריד אותו רק משראה אותה מזדקפת. למותר לציין שגם "מלך האריות" עושה שימוש ב"נחיתותם" של מינים שונים על מנת לטעון לנחיתות של גזעים שונים: הצבועים, נחותים מלידה מעצם היותם צבועים, מדובבים על ידי אפרו-אמריקאית והיספני, ובכך קושרים בין ה"נחיתות" ה"מובנת מאליה" של הצבועים (את האריות הסרט מכוון אותנו לראות כבני אדם) שממנה מוסקת ה"נחיתות" של האפרו-אמריקאים וההיספנים, מה שמתקשר לנושא הבא.

שליטה בגזעים בעמדת נחיתות עדיפה עבורם כפי שמובן מאליו שהיא עדיפה עבור מינים בעמדת נחיתות

Andrew M. Gordon  ו- Hernán Vera כתבו  ב-"”Social Darwinism in Disney’s The Lion King:

The anthropomorphic animal characters in The Lion King are born into the predetermined natural roles of monarchs and subjects and share a single set of rituals and beliefs: lions are born rulers, whereas the others, especially the darker-skinned animals, such as hyenas, are lesser species, subject to the rule of the Lion King. Central to the plot is how the lion Scar makes the mistake of allowing hyenas, a lesser species, to participate as equals with the lions, leading to ecological catastrophe. (p. 2)

בעלי החיים המואנשים ב"מלך האריות" נולדים לעולם טלאולוגי (תכליתני) אריסטוטלי של רודנים ונתינים החולקים את האינטרס המשותף של שעבודם של האחרונים. ניתן לזהות את האמצעי הלוגי בו הסרט עושה שימוש (שגוי) כ"הוכחה על דרך השלילה", מונח רווח במתמטיקה ובפילוסופיה המוסבר על ידי הפרופסורים Degraeve ו-Dubisddon:

The approach revolves around the perverse idea of trying to prove that a theorem is true by first assuming that the theorem is false. The mathematician then explores the logical consequences of the theorem being false. At some point along the chain of logic there is a contradiction (e.g. 2+2=5). Mathematics abhors a contradiction and therefore the theorem cannot be false, i.e. it must be true. (p. 24)

ובהשאלה, "מלך האריות" "מוכיח" לכאורה ששמירתם של "מינים/גזעים נחותים" בעמדת נחיתות אכן משרתת גם את טובתם הם (משום שהם נחותים ולכן צריכים שליטה) באמצעות מערכת ההיקשים הבאה:

·         נניח שהרעיון של דיסני, ששמירתם של "מינים/גזעים נחותים" בעמדת נחיתות משרתת גם את טובתם הם אינו נכון: נניח בשלילה שהענקת חשיבות שווה ל"מינים/גזעים נחותים" לזו שמקבלים "מינים/גזעים עליונים" היא טובה ורצויה עבורם (שכן הצבועים מביעים רצון לחלוק בכס המלכות, וסקאר מצדו מבטיח להם מכל טוב אם יעזרו לו בתורם לעלות אליו. עבור הצבועים, ההסדר נראה אידאלי).

·         אבל אז נגיע לסתירה: אסון אקולוגי חסר כל צידוק שמצוי בעלילה (רק בעליונות גזעית/מינית, שכן כל מה שהשתנה במעבר מפריחה ושגשוג לחוסר-כל בצוק התקווה הוא עלייתם של סקאר והצבועים לשלטון במקום השושלת של מופאסה) לא מאחר לבוא (מה גם שאנו מונחים לקבל כל מעשה שסקאר יעשה כפסול, מעצם הצגתו כנבל-העל בסרט)

·         לכן ההנחה בשלילה (ששוויון טוב ל"מינים/הגזעים הנחותים") אינה נכונה, כלומר ההנחה (שהוא רע להם) נכונה: הענקת חשיבות שווה ל"מינים/גזעים נחותים" לזו שמקבלים "מינים/גזעים עליונים", אינה טובה ורצויה עבורם, ועדיף לכל המעורבים בדבר שהסטאטוס-קוו ההיררכי יישמר.

התסריט משרת בכך את הקביעה ברוח אריסטו ששמירת ה"נחות" בעמדת נחיתות "עדיפה גם עבורו" ולכן מוצדקת. כפי שכתב Reiner, "מלך האריות" מעביר מסר שמרני מאחר שאלו שמנסים להוביל שינוי (סקאר) רק מחמירים את המצב, ומוצגים באור שלילי. על כן, המסר עשוי להיות שעדיף להמשיך לחיות על פי "גלגל החיים" ולא להטיל ספק בלגיטימציה שלו. (p. 122)  האפשרות להענקת חשיבות שווה למינים/גזעים בתחתית "שרשרת המזון" וסדר העדיפויות אפילו אינה נידונה על מנת להפריכה (ולמה שלא תידון? ברית בין אריה ואיילה לא תיכרת בטבע, אך אריות גם לא ידברו בשפת בני אדם בטבע; בניגוד למה שאולפני דיסני מתיימרים להציג, את המציאות, באמצעות הריאליזם הסגנוני והעלילתי של בסרטיהם בכלל וב"מלך האריות" בפרט, הרי שמדובר בסרט ויותר מכך, באנימציה, שכל קשר בינה לבין הטבע אינו הכרחי. "אויבים שהופכים לידידים" מהווים סכמה נרטיבית פופולרית ומצליחה, ואולפני דיסני לא נרתעו מלהציג חברות אמיצה בין כלב ציד לבין שועל ב"השועל והכלבלב" שקדם ל"מלך האריות", אימוץ ילדה אנושית בידי מפלצות שמתפרנסות ומתקיימות מפחדים של ילדים אנושיים ב"מפלצות בע"מ", שת"פ פורה בין בן אדם לעכברוש שמוצג כבעל חיים שמגיע מעמדת הנחיתות השפלה ביותר ואף רומן בין בל האסירה לבין החיה ששבתה אותה ב"היפה והחיה" שקדם אף הוא ל"מלך האריות". אולם ההבדל בין סרטים אלו לבין יחסי צייד-ניצוד ב"מלך האריות" הוא שבראשונים, כל הצדדים מואנשים: הן הצייד והן הניצוד, הן המנצל והן המנוצל, הן זה שכל הדלתות פתוחות בפניו והן אלה שכל הדלתות סגורות בפניו, הן השובה והן השבויה. לכן אין לי ברירה אלא לפרש את "מלך האריות" כאות לכך שבניגוד ליחסים בין-אנושיים בכמה מסרטיהם, אולפני דיסני עדיין לא מוכנים למערכת יחסים שוויונית בין בני אדם לבעלי חיים) – עד כדי כך ההיררכיה ביניהם נתפסת כמוצדקת ומובנת מאליה. "גלגל החיים", שלוקח חלק מרכזי במסר המרכזי של הסרט (הביטוי חוזר פעמיים בשתי נקודות המפתח של העלילה המעגלית של "מלך האריות": בשיר הפתיחה ובשיר הסיום), מוצג לא רק כטבעי ולכן מוצדק, אלא כמערכת יחסים שכל הצדדים מרוויחים ממנה – גם העבדים/הנתינים, כפי שכתב Steeves:

I was confused during "The Lion King" because I could not understand why all of these animals were so happy that another lion had been born. After all, it won't be long until Simba is hunting, killing, and eating most of these creatures who are attending his presentation party with such joy. Some explanation is given a few minutes into the film when Mufasa is showing Simba around the jungle and explaining this "circle of life" of which everyone was singing earlier. He tells Simba that even though the lions eat the antelope, for instance, one day the lions will die and their bodies will decay, which will fertilize the grass so that the next generation of antelope will have something to eat. Everybody helps everybody else in the circle of life – it is a balanced community of cooperative eating and being eaten. At this point, I am afraid that I find myself in agreement with Terrence Rafferty, film critic for the New Yorker, who remarks that Mufasa's claim "'We're all connected' [through the eating chain is] ...easy for him to say; it seems unlikely that the antelopes share this philosophical serenity." Indeed, one wonders if the antelope consider this "circle of life" to be a community at all ]…[ in such stories we tend to see projections of ourselves, and surely in "The Lion King," the lions are "the humans of the jungle." […] and upon closer inspection Mufasa's speech about the "circle of life" sounds very human, echoing the same attitudes and philosophies which keep modem society content with the institutions of pets, zoos, factory farming and all of our carnivorous and exploitative traditions in general. (pp. 98-99)

שיר הנושא של "מלך האריות" מכחיש את יחסי הכוח במסווה של יחסים דינמיים (כאילו יחסי הכוחות בין האריות לאיילות עתידים להתחלף אי פעם...אותם יחסים מוצגים כ"גלגל" – לא עוד יחסים סטאטיים, היררכיים, מקובעים, בלתי-משתנים ושרק צד אחד מרוויח מהם של טורף-נטרף: אוכל העשב נתפס על פי אותה אנלוגיה שמייצר "מלך האריות" כ"טורף" בעצמו, מפני שלמרות שהוא לרוב נטרף בטרם עת, הוא "טורף" בעצמו את העשב, שהיה בעבר טורף שמת בשיבה טובה. ההבדל בין הריגה לבין מוות ספונטני נמחק בסרט, והם מוחשבים כשקולים: אוכל העשב נהרג בידי האריה [שמואנש בסרט, ולכן אנו מתייחסים אליו כמייצג בן אדם], האריה מת בשיבה טובה, ולכן הם שווים ולא קיימים שום יחסים כוח...) ולכן צודקים ושוויוניים, כאלה שגם "המינים הנחותים" (והגזעים בהתאמה) מרוויחים מהם.

במאמרו, כותב Artz:

From the opening 'circle of life' scene in the Lion King, for instance, we cannot mistake the social order and its validity. All species bow before the rightful king. The heavens open and a (divine?) light shines on the new lion cub. This future king is held before a multitude of reverent and bowing beasts whose happiness and very existence depends on the maintenance of the established and rightful hierarchy.  (The righteousness of self-centred royals)

כפי שמובן מאליו בסרט שבעלי חיים/בני אדם מ"מינים/גזעים נחותים" נועדו להיות עבדים, מובן מאליו בסרט שבעלי חיים/בני אדם ממין/גזע נעלה נועדו להיות שליטים, ששלטונם לא רק קיים אלא גם לגיטימי. למען הסר כל ספק בלגיטימיות שלו, אנו יכולים לראות שהוא לגיטימי גם בעיני הנטרפים. וכאמור, אם ההסכמה שלהם בעודם קדים לשליט החדש אינה מספיקה עבורנו, גם מופאסה כאשר הוא יוצא לתרגל ציד עם סימבה, מסביר לנו למה ההסדר הזה הוא היררכי ומביא תועלת רק לצד אחד על חשבונו של האחר רק לכאורה, והוא בעצם שוויוני, דו-צדדי, ומשרת גם את הצד השני. הסדר ההיררכי הוא סדר שאין עוררין על תוקפו, גם לא מצד העבדים (ומופאסה מסביר לנו למה גם אין להם סיבה לערער עליו). Artz ממשיך וכותב על הסרט: “The visual metaphors of good and evil are simple and transparent: a regal king and his heir; an evil uncle who covets the kingdom; and lesser, passive animal-citizens overrun by social undesirables in need of leadership.” (The righteousness of self-centred royals). גישה זו של דיסני מהדהדת את דבריו של אריסטו על חוסר עצמאותו לכאורה של העבד (כפי שהגוף אינו עצמאי בהעדר המוח שייתן לו פקודות ושישלוט בו), והצורך שלו לכאורה במי שיחשוב עבורו. כך בעלי החיים שאינם מואנשים בסרט אינם פועלים על דעת עצמם, וזקוקים (על פי הסרט) לעריץ לצורך קיומם. לראיה, כאשר אחד העריצים נרצח ובנו בורח (ללא ה"מוח"), הצבועים אינם מצליחים למצוא טרף – בעלי חיים "נחותים" לא הצליחו לשרוד בחברה שמעניקה להם חשיבות שווה.

בפרק Hierarchy in form and content, כותב Artz: “In Disney, lower class characters do not act on their own. Large groups are often cast as mob-like in action and graphic: jeering primates terrorise Jane; wildebeest stampede without regard for others in the Lion King; native warriors huddle around the fire waiting for orders to attack; the Huns shout and howl above the thunder of their horse's hooves.” (The righteousness of self-centred royals). בעלי חיים ובני אדם שמעמדם "נחות" אינם פועלים על דעת עצמם; הם "צריכים" "מוח" שייתן להם פקודות – הם מתומרנים על ידי דמות במעמד גבוה יותר. ב"מלך האריות", הם הזרוע המבצעת שעושה את מה שאומרים או מכתיבים לה. בעלי חיים וגזעים בתחתית ההיררכיה המטובענות אינם מצליחים לשרוד ללא אריות שירדו בהם. בעלי חיים וגזעים הנמצאים מעט מעליהם, אך לא בראש ההיררכיה (צבועים) גם הם אינם מצליחים למצוא מזון ללא אריות שידירו אותם מהחברה. באותו מאמר, הוא ממשיך וטוען:

Disney animations are unsurpassed in their narrative fidelity to dominant ideology and cultural values, consistently leading audiences to 'realistically' believable fantasy lauds. In the Lion King, for instance, Disney relies on our continuing cultural fondness for royalty and presumed noble beasts to present a fictional world of nature where animals of prey bow to--rather than flee from--the predator. (The righteousness of self-centred royals)

דברים אלו יוצרים את הרושם ש-Steeves (pp. 98-99) אכן צדק כשכתב שהסיטואציה הבין-מינית בסרט מואנשת – מואנשת  מאוד. הגעתם של בעלי החיים שאינם מואנשים בסרט מכל קצווי אפריקה על מנת לכבד את סימבה בטקס הכתרתו, כמקבלים עליהם את שלטונו, נשמעת כמו טיעון של אדם, לא של אריה, בעודה מהדהדת מיתוס אנושי עתיק שקיים בגרסאות שונות עד היום – מיתוס ההסכמה החייתית, כפי שג'ונתן ספרן פויר מתארו:

A common trope, ancient and modern, describes domestication as a process of coevolution between humans and other species. Basically, humans struck a deal with the animals we have named chickens, cows, pigs, and so forth: we’ll protect you, arrange food for you, etc., and, in turn, your labor will be harnessed, your milk and eggs taken, and, at times, you will be killed and eaten. Life in the wild isn’t a party, the logic goes – nature is cruel – so this is a good deal. And the animals, in their own way, have consented to it (Eating Animals)

על אחת הגרסאות המעודכנות של מיתוס ההסכמה החייתית, הוא ממשיך וכותב:

This is the post-Darwinian version of the ancient myth of animal consent. It is offered by ranchers in defense of the violence that is part of their profession, and makes appearances in agricultural school curricula. Propping up the story is the idea that the interests of the species and those of individuals often conflict, but if there were no species there would be no individuals. If humankind went vegan, the logic goes, there would be no more farmed animals…The animals, in effect, want us to farm them. They prefer it this way…

In ancient Greece the myth of consent was enacted at the oracle of Delphi by sprinkling water on the heads of animals before slaughter. When the animals shook off the water by nodding their heads, the oracle would interpret this as consent to be slaughtered and say, “That which willing nods…I say you may justly sacrifice.” […] The myth of consent has many versions, but all imply a “fair deal” and, at least metaphorically, animal complicity in their own domestication and slaughter (Eating Animals)

"גזעים אחרים" נועדו לשרת את הלבנים כפי שמובן מאליו ש"מינים אחרים" נועדו לשרת את בני האדם

בפרק "All Animals Are Not Created Equal", כותבים Gordon ו-Vera:

In the film, animals fall into categories according to their relationship to the ruling lions:  First are faithful helpers or comic sidekicks of the Lion King, such as Zasu the hornbill bird, who is majordomo, a sort of loyal butler to the royal family; Rafiki, the mandrill shaman who conducts the opening ceremony; and the meerkat Timon and the warthog Pumbaa, who rescue and befriend the exiled Simba. Second are submissive peasants, such as the non-talking animals who bow before the King and his heir, and the mindless herd, such as the stampeding wildebeest. Third, there are traitors, such as Scar and his hyena helpers. In other words, if the Lion King Mufasa and his wife and son are the equivalent of the white heroes, then the other animals are the minorities, functioning only in the stereotyped roles traditionally offered ethnic minorities in the American movies: comic helpers, obedient masses, or villains, various ways to diminish or discredit them. (p. 13)

על הצבועים כותב Artz: “The hyenas have secondary roles with fewer lines, delivered comically, with slapstick interactions” (The righteousness of self-centred royals). גרוע ממצבם של הצבועים הוא מצבם של בעלי החיים שאינם מואנשים בסרט: החפיפה ב"מלך האריות" בין בעלי חיים שאינם מואנשים לבין התפקידים המשניים הרחוקים ביותר ממרכזו של סרט, "ניצבים", היא מושלמת: כל בעלי החיים שאינם מואנשים משמשים כ"ניצבים", וכל ה"ניצבים" בסרט הם בעלי חיים שאינם מואנשים. במילים אחרות, הקשר בין אנושיות לבין המרכז בסרט הוא הרחוק ביותר מלהיות שרירותי והקרוב ביותר להיות חשוד כחלק מתפיסה אידאולוגית (סוגנית). הערך של כל בעלי החיים בסרט הוא הערך שלהם עבור המשפחה המלכותית המואנשת כבני אדם לבנים ועבור יוצרי הסרט הלבנים. עבור המשפחה המלכותית, הם יכולים לשרת את הסטאטוס-קוו שמשרת אותה  או שלא לשרת אותו. כאשר הם משרתים את הסטאטוס-קוו הם חיוביים, כאשר הם חותרים תחת הסטאטוס-קוו הם שליליים. בולטת מבין הדמויות היא דמותו של רפיקי, המוצג בצורה חיובית. וזאת משום שגם ייצוגו שואב את כוחו מתפקידו עבור המשפחה המלכותית, ומתוך סיועו בהנצחת הסדר הקיים שמשאיר גם אותו בעמדת נחיתות יחסית, כפי שכתבו Dundes & Dundes,“Other animals are happy in their subservient place (including Rafiki, who is regarded as a so-called Uncle Tom due to his service to those in power” (Young hero Simba defeats old villain Scar: Oedipus wrecks the Lyin’ King). דמותו מעידה גם היא שבסרטי דיסני בכלל וב"מלך האריות" בפרט, ככל הנוגע לבעלי חיים (ובני אדם באנלוגיה) שאינם נמנים על האריות המעוניינים לשמר את ההיררכיה, בעל חיים (ובן אדם) טוב מסוג זה הוא בעל חיים (ובן אדם) משועבד;

עבור יוצרי הסרט, בעלי החיים שאינם נמנים על המשפחה המלכותית המומשלת לבני אדם, יכולים לשרת או לא לשרת את קידום העלילה והמסר. כאשר הם משרתים את קידום העלילה והמסר הם מקבלים זמן מסך, כאשר הם לא משרתים את קידום העלילה והמסר הם לא מקבלים זמן מסך; בעוד שהמשפחה המלכותית עשויה לקבל סצנה שלא קשורה לצבועים או לעדר או משפיעה עליהם, הצבועים או העדר לא יקבלו סצנה שלא קשורה למשפחה המלכותית או משפיעה עליה. אם אירוע בחייה של ג'ירפה או איילה יהיה משמעותי עבורה אך לא עבור המשפחה המלכותית, הוא לא ייכנס לסרט. אם הוא יהיה משמעותי עבור המשפחה המלכותית אך לא עבורה עצמה, הוא ייכנס לסרט. אם אירוע בחייה של המשפחה המלכותית יהיה משמעותי עבור ג'ירפה או איילה "בלבד", הוא לא ייכנס לסרט, אם הוא יהיה משמעותי עבורה עצמה, הוא ייכנס לסרט.

אלמנט זה של מירכוז נכון לגבי רוב הקולנוע הפופולרי. אולם חשוב להבחין בחפיפה בסרט המוחלטת בין "אנושיות" לבין "מרכז" (כלומר, בני האדם במרכז). רוב הקולנוע הפופולרי מכיל דמויות מרכזיות. אולם בסרט "מלך האריות" הן מזוהות באופן אוטומטי עם "אנושיות". נוכל ליישם את טענתה של Joy על אידאולוגיה שנתפסת כ"שקופה" מפני שהיא שלטת, ולראות בנראטיב של "מלך האריות" פועל יוצא של האידאולוגיה השקופה ה"שלטת" – אנתרופוצנטריות (עליה נבנית אתנוצנטריות סביב האדם הלבן בגלל האנשתה של המשפחה המלכותית לא רק כבעלי חיים מואנשים במיוחד, אנושיים, אלא כבני אדם לבנים), ש"מלך האריות" הוא מקרה קיצון של יישומה: שהערך של בעלי חיים שאינם אנושיים הוא הערך שלהם בעיני בעלי חיים אנושיים, שלא די בחשיבות שלהם עבור עצמם – על מנת להיות חשובים, עליהם להיות חשובים עבורנו. שבני אדם מהווים מטרה כשלעצמם ולא אמצעי, ואילו בעלי חיים מהווים אמצעי ולא מטרה כשלעצמם. ובהתאמה, ערכם של "גזעים נחותים" (המוצמדים לבעלי חיים "נחותים" מפני שמקומם של בעלי החיים השונים על פי הסרט הוא מקומם בשרשרת המזון. כלומר, הם מדורגים על פי עמדת הכוח שלהם) הוא הערך שלהם בעיני האדם הלבן, לא די בחשיבות של צבעוני עבור עצמו – עליו להיות חשוב עבור לבנים. הוא אינו מהווה מטרה בסרט (לא עבור הדמויות ולא עבור היוצרים) אלא אמצעי בידי הדמויות, כמו גם אמצעי עלילתי. בקצה השני של המירכוז, בניגוד לאנתרופוצנטריות, נמצאים זרמים ותפיסות כמו "אקולוגיה עמוקה", שעשויות להקל עלינו לראות שהזיהוי האוטומטי של "בני אדם" עם "מרכז" הוא אכן חלק מהשקפת עולם תלוית מתבונן, לאו דווקא מציאות אובייקטיבית, למשל כשבוחנים לצורך הדוגמה את ההגדרה של אקולוגיה עמוקה מתוך האתר הרשמי של "המרכז לאקולוגיה עמוקה": “Deep Ecology is the radical idea that all life has the right to exist, that no species is more important than another. According to Judi Bari, ‘Nature does not exist to serve humans. Rather, humans are a part of nature, one species among many. All species have the right to exist for their own sake, regardless of their usefulness to humans’” (What Is Deep Ecology?). כדברי Joy, כאשר אין זה הכרחי לעשות דבר מה, הרי שזוהי בחירה, ובחירה נובעת מאידאולוגיה. הבחירה האידאולוגית של דיסני היא לייצג את כל היצורים כמדורגים על פי ערכם עבור הלבנים, באמצעות ייצוגם כמדורגים על פי ערכם עבור בעלי חיים שהסרט מכוון אותנו לראותם כ"בני האדם של הג'ונגל" כדברי Steeves (pp. 98-99), כמו גם עבור היוצרים האנושיים.

גזענות היא טבעית/מצויה ולכן מוצדקת/ראויה כמו שמובן מאליו שסוגנות היא טבעית/מצויה ולכן מוצדקת/ראויה

כפי שכתבתי בפרק על הכשל הנטורליסטי, הסרט מטבען את יחסי הכוח בין גזעים שונים (ולשם כך, בין מינים שונים), על מנת לנסות להוביל אותנו באמצעות הכשל הנטורליסטי (המזהה באופן אוטומטי ובלתי תקף את הטבעי עם הטוב) למסקנה שאותם יחסי כוחות הם טובים. זה המקום להרחיב מעט יותר על האופנים בהם הסרט עושה זאתGordon  ו-Vera כתבו:”The first images are gorgeous: a majestic sunrise on the African savanna and a host of moving animals-- flying birds, trekking elephants, and leaping gazelles--like an animated cartoon version of a nature documentary” (p. 6). עלינו לשים לב לאנימציה הריאליסטית במיוחד בשיר הפתיחה. אולפני דיסני מתיימרים לומר שזוהי המציאות (המצוי), וכמו כן שאלו הם הטבע והחיים ("'גלגל' החיים"): כל אחד אוכל את השני. קיומו של שיתופי פעולה בין-מיניים נפוצים ומוצלחים (כמו למשל בין זרזיר הבקר לבין קרנפים בסוואנה, אנפית הבקר והבקר במשק, נקאי וכרישים באוקיאנוס), בין-גזעיים, זוגיים והוריים מטואטאים תחת מערכות היחסים בטבע המיוצגות יותר (מאלו שכוללות שת"פ) בחברה המערבית, ובין השאר בקולנוע שהיא מייצרת: טריפה. הם ממשיכים וכותבים:

This opening song about the circle of life, combined with the natural imagery of beauty, harmony, order, calm, and majesty, serve to naturalize the social and political hierarchy and to endorse the rightness of the ceremony. This opening sequence rationalizes monarchical succession via primogeniture as a natural political arrangement. Inequality is depoliticized and justified because all is well balanced in the circle of life […] The opening sequence, and in fact the entire film, illustrates Roland Barthes’ argument in Mythologies: what we accept as natural is in fact an illusory reality constructed in order to mask the real structures of power in society. Presenting a political regime as dictated by nature and sanctified by religion transforms the social and political realms into an immutable order beyond human reach. The claim to the sanctity of immutable, unchanging nature is one of the most powerful pedagogical devices there is. (pp. 6-8)

קל לראות שרעיון הדה-פוליטיזציה ו"טבעון" יושם יחסים בין-גזעיים. אולם הוא מיושם כשמדובר ביחסים בין-מיניים בהם האדם מעורב: האדם אינו כבול לטבע ביחסיו עם בני מינים אחרים יותר מאשר ביחסיו עם בני מינו. טריפה אינה טבעית יותר לאדם מאשר מלחמות בין בני אדם זכרים על נקבות וטריטוריה כמו גם רצח תינוקות לא רצויים, ובכל זאת האחרונים מרוסנים ונאכפים ברוב המקרים (גם כאשר מדובר בתינוקות ואף תינוקות מפגרים שההבדל היחיד בינם לבין בעלי חיים אחרים הוא במין הביולוגי), והראשונה לא. Gordon  ו- Vera ממשיכים וכותבים: “Several authors also decry a society in which a social position disadvantageous to the masses is unquestioningly accepted. Excepting the villains, the characters convey that the privilege of the relatively few elite lions is necessary, natural and desirable”. There is no sense of injustice surrounding the hyenas’ exclusion from the Pride Lands (p. 480). באמצעות הכשל הנטורליסטי ובעיית המצוי-ראוי, אולפני דיסני מצדיקים את יחסי הכוח. הטיעונים מזכירים במעט את הטיעונים שמצביעה עליהם Joy כטיעונים ששימשו את בני האדם להצדיק כל יחס לא הוגן – "הכרחי", "טבעי" ו"נורמלי":“There is a vast mythology surrounding meat, but all the myths are in one way or another related to what I refer to as the Three Ns of Justification: eating meat is normal, natural, and necessary. The Three Ns have been invoked to justify all exploitative systems, from African slavery to the Nazi Holocaust “ (Why We Love Dogs, Eat Pigs, and Wear Cows: An Introduction to Carnism). כפי שכתבתי בפרק על הכשל הנטורליסטי, הן הנראטיב הריאליסטי של מלך "האריות" ("היה יכול לקרות אצל בני אדם במציאות") והן האנימציה מעוצבים באופן ש"מטבען" את הסרט, המעלים את התחושה שיש מאחוריו אידאולוגיה והוא לא פשוט "המציאות" (ולכן הרצוי [ביחסים בין בני אדם, או בינ לבין בעלי חיים], או ההכרחי). על הסוגנות של אריסטו, פאטרסון כותב שהוא הגדיל לעשות והחיל את שליטתו של האדם בבעלי חיים גם על נשים" (עמ' 31). ואולפני דיסני בעקבותיו.

סוגנות כרפרנט נעדר בניסיון להצדקת מיננות: נשים לא ראויות לזכויות כמו שמובן מאליו שבעלי חיים לא ראויים לזכויות

אמנון קרן, עוזר משפטי ופעיל לזכויות בעלי חיים וזכויות אדם, כותב:

זמן קצר לאחר שמרי וולסטונקראפט, מייסדת הפמיניזם המודרני, פרסמה בשנת 1792 את ספרה "אישוש זכויות האישה" (A Vindication of the Rights of Woman) ,הופיע פרסום סאטירי אנונימי שהיום ידוע שנכתב ע"י תומאס טיילור, פילוסוף ידוע מקיימברידג, בשם "אישוש זכויות בעלי-החיים (A Vindication of the Rights of Brutes). בפרסום זה ניסה המחבר להפריך את טיעוני וולסטונקראפט וטען כי אם הטיעון התומך בשוויון תקף לגבי נשים – מדוע לא להפעיל אותו כלפי כלבים, חתולים וסוסים? (זכויות בעלי חיים).

על "אישוש זכויות בעלי-החיים" זה כותב גם Anker:

The first defense of animal rights came in the form of a joke on human rights. As a reaction against the new ethics of the Enlightenment, a conservative aristocrat ridiculed rights for men and women by arguing that these would eventually lead to the laughable and absurd idea of giving rights to brutes […] the idea of human rights should thus be abandoned […] Mary Wollstonecraft […] published Vindication of the Rights of Men in response to Edmund Burke’s conservative view of the French revolution. She argued that every man has an equal right to education because of his equal intrinsic capability to reason. Soon Thomas Paine […] followed suit with a similar line of argument in his Rights of Man (1791). A year later Wollstonecraft enlarged her argument to also include women in her Vindication of the Rights of Woman (1792) […] In their own time, they created much debate and were ill received by the conservative establishment. One particularly critical response […] came in the pamphlet Vindication of the Rights of Brutes […] This little booklet […] suggested that animals were entitled to rights because of their intrinsic capabilities to reason, speak, and have emotions. Animals were entitled to rights because of these inherent characteristics and not because of human obligations or sympathies towards them. (p. 259)

אם כן, הפעם הראשונה שבה נאמר שלבעלי חיים ישנו ערך כשלעצמם (הנפרד מהערך שלהם עבורנו), המקנה זכויות שעליהם לקבל, הייתה בפרסום סאטירי שמטרתו להפריך את זכויות האישה, שנכתב על פי אותה סכמה עוד מימיו של אריסטו של שימוש בסוגנות כרפרנט נעדר – נשים לא ראויות לזכויות כפי שמובן מאליו שבעלי חיים לא ראויים לזכויות. מתוך דבריו של Taylor עצמו בפתחה של אותה סאטירה:

The particular design of the following sheets, is to evince by demonstrative arguments, the perfect equality of what is called the irrational species, to the human; but it has likewise a more general design; and this is no other that to establish the equality of all things, as to their intrinsic dignity and worth. Indeed, after those wonderful production of Mr. PAINE and Mrs. WOLLSTONECRAFT, such a theory as the present, seems to be necessary, in order to give perfection to our researches into the rights of things […] the author indeed, is well aware that even in these luminous days, there are still many who will be so far from admitting the equality of brutes to men, that they will not even allow the equality of mankind to each other. Perhaps too, the will endeavor to support their opinion form of the authority of Aristotle in his politics, where he endeavors to prove, that some men are naturally born slaves, and others free; and that the slavish  part of mankind ought to be governed by the independent, in the same manner as the soul governs the body, that is, like a despot or a tyrant […] But this is a conclusion which will severely be ridiculed by every genuine modern, as it wholly proceeds on a supposition, that mind and body are two distinct things, and that the former is more excellent than the latter, though almost every one is now convinced, that the soul and the body are only nominally distinguisher from each other, and are essentially the same […]  we may therefore reasonably hope, that this amazing rage for liberty will continually increase; that mankind will shortly abolish all government as an intolerable yoke; and they will universally join in vindicting the rights of brutes, as in asserting the prerogatives of man. (pp. 2-3)

Taylor אם כן, עושה שימוש ישיר בפנייה לאריסטו, אבי הסוגנות בכלל והסוגנות כרפרנט נעדר בפרט. הוא ממשיך בהפרדה בין בני אדם לבין כל יתר בעלי החיים (על פני הכרה באדם כבעל חיים), בהפרדה ההיררכית ה"טבעית" (ולפיכך מוצדקת), ברעיון התלות הטבעית של הגוף במוח, ולפיכך של כל יתר בעלי החיים בבני האדם, ולפיכך של נשים בגברים, ובמסקנה שכביכול נובעת מכל אלה – ששליטה בבעלי חיים ולכן בנשים, היא לא רק מצויה אלא גם ראויה. אם נבחן את יחסן של הדמויות ב"מלך האריות" לטריטוריה ולרכוש, נראה שגם דעותיהן בנושא זה, כמו דעותיהן בנושא "'גלגל' החיים" כפי שכתב עליו Steeves (pp. 98-99), הן אנושיות למדי יותר מאשר כל דבר אחר:”As a result of a purported patent patriarchal bias, the film depicts a society in which all of the power is in the hands of males where one male king is succeeded by another. The female role is strictly one of subservience, principally to give birth to the next male heir” (Dundes & Dandes, p. 480). כמו נשים בעולם האמיתי, הלביאות בסרט מייצרות את רוב העבודה, ומחזיקות במיעוט מהרכוש (טריטוריה בסרט). יכולנו לטעון שמדובר בלא יותר מאשר שיקוף המציאות של נשים ולביאות אם סקאר לא היה נותן לכך הסבר טלאולוגי (תכליתני), שמסווה את קיומם של יחסי כוח פוליטיים שמשאירים נשים במצב הזה: "זה תפקיד הלביאות לצאת לציד". סקאר הוא ככל הנראה לא היחיד שחושב כך –  גם יוצרי הסרט לא ממש הרחיבו את תפקידן מעבר לתפקידן עבור הזכרים, העלילה והקהל, וגם בזמן שלטונו של סימבה (בסרט ההמשך), לביאות (והבת של סימבה בפרט) הן אלו שצדות. אם כן, זהו תפקידן של הנשים לשרת את הגברים, כפי שמובן מאליו שזהו תפקידן (הראוי; לא רק המצוי) של הלביאות לשרת את האריות – הכשל הנטורליסטי ובעיית המצוי-ראוי פועלים כאן: אם הן עושות את זה, הרי שזו התכלית שלהן (הן נועדו לזה). זוהי עובדה אמפירית שהלביאות בטבע הן אלו שיוצאות לציד, אבל ההסקה שזה מה שהן אמורות לעשות היא חסרת פשר. הלביאות הן אלו שיוצאות לציד – זוהי עובדה. "זהו תפקידן לצאת לציד" – זהו צידוק אנושי, כפי ש-Steeves טען שאנחנו משליכים על אריות: גם זו חשיבה (פוליטית) של אדם, לא (טבעית) של אריה. נוכל לזהות את טענותיהם של אריסטו ו- Taylorשהתייחס לדבריו, ב"מלך האריות": לביאות (ללא השאלה) ונשים (בהשאלה) נולדו שפחות מטבען והאחרים חופשיים (הלביאות מכירות בלגיטימיות שלטונו של סימבה, שואגות לאות הסכמה לקראת סיום הסרט, בסיקוונס הסגירה המעגלית, בעל הדמיון הויזואלי בו בעלי חיים שאינם מואנשים קדו בפני סימבה. לביאות הן משרתות ללא עוררין, גם לא מצדן, כפי שמובן מאליו בפתיחה שבעלי חיים שאינם מואנשים הם משרתים ללא עוררין, גם מצדם), והן, התלותיות, "חייבות" להישלט על ידי העצמאיים באותה הדרך בה המוח שולט בגוף, כמו רודן או עריץ (כמו לגבי הצבועים ובעלי החיים שאינם מואנשים, הן לא מצליחות למצוא מזון ללא הזכר השליט הראוי – הן תלויות בזכר מתאים על מנת להצליח לבצע את "תפקידן מלידה"...למרות יכולותיהן הגופניות ומספרן, הן "זקוקות" לסימבה שיביס את סקאר ויירש את הכס)...השוני של לביאות ושל נשים מהווה הצדקה לאפליה, והן נחותות יותר. כמו גזענות, גם המיננות בסרט נשענת על בעלי החיים כרפרנט נעדר, הן באמצעי המבע (הדמיון הויזואלי בין סצנת הפתיחה לסצנת הסיום) והן באמצעות האנלוגיה בנראטיב בין לביאות לנשים: זה מובן מאליו שלביאות (ולפיכך נשים) הן לא רק משרתות – הן משרתות מלידה, כלומר, זה "תפקידן", אליו הן "נועדו". זה לא רק מה שהן עושות, מפני שאם מתנהגות באופן טבעי הרי שזה טוב, וטוב גם להן. הן נחותות מלידה, וזה גם מוביל לכך שהיותן תחת שליטה מועילה גם להן, והן אף "חייבות" שליטה זכרית מיטיבה.

סוגנות כרפרנט נעדר אצל מתנגדי דיסני בניסיון להתנגדות לאפליית קבוצות אנושיות

אולם הסוגנות כרפרנט נעדר (ומובן מאליו) קיימת לא רק בסרטי דיסני וב"מלך האריות" בפרט, אלא גם אצל מבקרי דיסני ו"מלך האריות", כולל רוב אלו שציינתי.

יש סיבה להאמין שאפליות כמו גזענות, מיננות ומעמדיות אכן פסולות מבחינה מוסרית, אך לא מהסיבות שעליהן הצביעו הביקורות (כי עבדות וניצול אינם טבעיים אלא מדובר בטבעון והסוואה של יחסי כוחות פוליטיים, או כי קבוצות אלו ואחרות אינן נחותות ביכולותיהן. ואילו היחסים היו טבעיים, והקבוצות היו נחותות – האם היה בכך כדי להצדיק את ניצולן? בעוד שטיעונים אלו עשויים להיות נכונים עובדתית, הרי שהם לא הסיבה לכך שאפליה תהיה בלתי-מוצדקת), אלא בגלל שהן פוגעניות וגורמות סבל. טיעון הסבל מוביל בהכרח גם לפסילת סוגנות, אותו מעשה שבולט כל כך בהעדרותו בביקורות של דיסני, ולו מפני שמתבקש כל כך לעשותו כאשר הגזענות, המיננות והמעמדיות מקבלות את ההוכחה שלהן באמצעות סוגנות – בגלל שסוגנות כבר הונחה על השולחן לצורך הטיעון מצד אולפני דיסני, התעלמות ממנה מצד הביקורות אומרת "דרשני". אם ניעזר בדבריו של Cormack על העדר כאמצעי לניתוח האידאולוגיה המצויה בטקסט, "By its very nature this is a difficult category to deal with since its scope is potentially infinite. It can be made more manageable by regarding the absences (the elements which are missing from the text) rather as avoidances, that is, elements which might have been expected to be in the text but which are missing from it" (p. 31), נוכל להתייחס להעדר הביקורת על סוגנות (או אף העדר טיעון התומך במה שעשוי להנביע פסילת סוגנות! הצדקת זכויות אדם "מן הטבע" [או משום שקבוצה זו או אחרת אינה מגיעה ליכולות נמוכות בגלל הטבע אלא בעקבות יחסי כוחות] או "מן השוויון" הנה רופפת ביותר. למה נעשה בה שימוש אם כן, ולא בטיעון עמיד יותר כמו היכולת לסבול? זו כוונתי במילה "התעלמות") בביקורות על "מלך האריות", פחות כהעדר ויותר כהתעלמות, כאשר חסר נושא במקום בו ניתן היה לצפות שיימצא. "הרפרנט הנעדר" אינו רק חסר – הוא מוכחש. משום שמדובר במה שהיה ניתן לצפות שלא יעדר: הרי הרפרנט הנעדר משמש עבור האנלוגיה שבקיומה אנו מכירים. כיצד אם כן הוא יכול להיות לא קיים?

טענתי בפרק זה היא שניתן ליישם על הרפרנט הנעדר את דבריו של Cormack: מדויק יותר בהקשר הזה יהיה לא לראות בו "רפרנט הנעדר", שם המרמז על "העדר", אלא לדבר על הכחשה, התעלמות. הביקורות של הסרט המתעלמות מהצדקת הסוגנות, מתעלמות מקיומו של מה שיוצר בהכרח האידאולוגיה אליה הן מתנגדות (הצדקת המיננות, המעמדיות, הגזענות וכן הלאה), שתחתיו יש לחתור אם ברצונן לבסס את מסקנתם באמת. שכן כפי שכתב Bentham, סוס שהגיע לפרקו או כלב בוגר הם ללא ספק יותר רציונליים בהתנהגותם ובעלי כושר-תקשור לעומת יונק אנושי בן-יומו או בן שבוע או אפילו חודש. אך כפי שהוא הוסיף, גם לו היה המצב אחר – מה אפשר היה ללמוד מכך? לא ניתן למתוח גבול בין בני אדם לבין כל יתר בעלי החיים, שאינו מתבסס לא על אינטליגנציה, לא על יכולת דיבור, עוצמת הסבל וכיוצא בזה, אלא מבוסס על מין ביולוגי בלבד.

ולמה שמין ביולוגי יהיה תכונה לגיטימית יותר לקבלת החלטות על פיה מאשר גזע? (ובכן, זהו מקור הכשל של הביקורות של דיסני. כאשר ביקורת אומרת שזה לא עומק הפיגור השכלי עד העדרו המוחלט או הגזע שחשובים, אך זהו המין, היא מפלה בצורה שרירותית לא פחות ממושא הביקורת שלה) כאן נמתח גבול שרירותי על רצף השונות הגנטית, שניתן היה באותה מידה על פי קריטריון זה למתוח אותו בכל מקום אחר.

למרות זאת, הביקורות עצמן נשענות על מספר טיעונים (אותם טיעונים בדיוק) שכמו שהם לא מהווים טיעונים תקפים להוכחה, הם לא מהווים טיעונים תקפים להפרכה. אם לחזור על הביקורות וטיעוניהן:

בגלל העדר השונות ההיררכית – הביקורות זוקפות לחובתו של הסרט את הצגתו של קבוצות אנושיות שונות כנחותות מלידה. Gordon ו-Vera ציינו לגנותו של הסרט שהצבועים מתוארים כמינים הנחותים (p. 2), כמו גם על ייצוגו של העדר כ-"mindless herd" (p. 13). Artz כותב על העדר המצטייר כנחות. (The righteousness of self-centred royals). אך יכולנו לשאול כמו Benthan: גם אילו היה המצב שונה, מה אפשר היה להסיק מכך? אילו היו אותן קבוצות אנושיות בעלות יכולת מופחתת לחשוב בהיגיון. האם זו הייתה עילא להדרה מחברה המחויבת לחבריה, כפי שהצבועים הודרו מ"צוק-התקווה"? נחיתות ביכולות, ביניהן נחיתות אינטלקטואלית, גם אילו התקיימו באותן קבוצות, אינן שוות ערך לנחיתות בזכות להתחשבות מוסרית.

הכשל הנטורליסטי (הטיעון "מן הטבע") – Artz טען שאולפני דיסני מטבענים את מה שמוצג בסרט באמצעות נראטיב ואנימציה ריאליסטיים (Animating Hierarchy: Disney and the Globalization of Capitalism). Gordon ו-Vera כותבים שהאנימציה של דיסני מזכירה סרט טבע, אך יחסי הכוח בסרט הם יחסים שמקורם בפוליטיקה, לא בטבע: הסרט מטבען יחסים שאינם נובעים מהטבע באמת (p. 8). יכולנו לשאול: ואם שעבודם היה טבעי? מה ניתן להסיק מכך? כפי שכתבה קמיר, "אין קשר לוגי הכרחי בין
'טבעי' ל'טוב', ובין 'מצוי' ל'ראוי'. ובוודאי שלא קשר של נביעה [...] הנחת היסוד שעל פיה המצוי (גם החברתי) הוא הטבעי, והטבעי הוא הרצוי – היא הנחה שמרנית, מקבעת, המשרתת את הסדר החברתי הקיים ואת מי ששולט בו ונהנה ממנו." (עמ' 26-27)

ה"טיעון" הטלאולוגי ("נשים לא נועדו לזה") – כאן ההעדר בולט במיוחד. הטיעון הטלאולוגי הוא אולי הטיעון המפורש והגלוי ביותר שנשמע בסרט, כאשר נאמר ש"זה תפקיד הלביאות לצאת לציד" (וחשוב מכך, זה אידאולוגיה זו מוצגת הלכה למעשה כדוגמה האישית שאנו מקבלים מאולפני דיסני, באמצעות תפקידן בעלילה, כפי שהם ראו אותו לנכון, בשירות האריות, המושווים לגברים ביחס לנשים ולבני אדם ביחס לבעלי חיים). אולם הביקורת כדברי Dundes & Dundes, היא על הפטריארכיה (p. 480), לא על רעיון ה"ייעוד" אלא על הייעוד לשרת את הפטריארכיה (מה לגבי בעלי החיים שאינם מואנשים, שאם הלביאות נועדו לצוד אותם, הרי שההיגיון אומר שהם נועדו להיות ניצודים על ידן? הייעוד לשרת את הפטריארכיה הוא היחיד שעומד לביקורת, הוא ולא רעיון ה"ייעוד"). אולם ייעודן של הלביאות מהווה כשל מפני שהייעוד בכללותו הוא רעיון טאוטולוגי (אינו בר הפרכה).  "הם נועדו לזה" – כיצד ניתן להוכיח שלא? כיצד ניתן להעמיד אדם שטוען זאת על טעותו, במידה והוא טועה? לא ניתן. ואם אין אפשרות לבדוק את הטיעון, אין טעם להפריח אותו באוויר. זהו כשל מפני שהאמירה הטלאולוגית על ייעוד אינה צריכה להתקבל מצדנו בכובד ראש רב יותר מכל טיעון אחר על מה שנעשה בזמן או בתנאים בהם לא ניתן לוודא זאת. היא אינה צריכה להילקח מצדנו בכובד ראש רב יותר מאשר המחשבה שכשילד לא נמצא בחדרו, הצעצועים שלו מתעוררים לתחיה או שכשאנחנו מסתכלים במראה ואז עוצמים עיניים, ההשתקפות לא עושה כמונו. באותה מידה שאנו יכולים לטעון שזה ייעודם של פרטים מסוימים לשרת אחרים (מה שעשוי להיות נכון, גם ההפך עשוי להיות נכון באותה מידה, ומכאן שלא התקדמנו), אנו יכולים לטעון שייעודם להיות חופשיים. אין לטיעון הראשון עדיפות על פני השני, ושניהם חסרי טעם כמו כל טענה שלא ניתן לבדוק (לא בכלים אמפיריים ולא בכלים פילוסופיים, לוגיים, על ידי היקשים תקפים), אלא רק להשמיע.

מסקנה

הסרט "מלך האריות", אבל גם הביקורות שלו, מנסים להצדיק או להפריך באמצעות טיעונים שונים (מן הטבע, מן השוויון או אי השוויון ביכולות ובכישורים קוגניטיביים, מן הייעוד או העדרו) את ההצדקה של דיכויים שונים של בני אדם (ובאופן בולט במיוחד גזענות ומיננות), באמצעות שימוש בסוגנות כרפרנט נעדר מצד שני הצדדים.

אולם לא ניתן לבקר דיכוי בני אדם בסרט מבלי לבקר את דיכוי בעלי החיים שהוא נשען עליו מבלי להגיע לכשל לוגי ולהתנהגות שרירותית.

לכן אני מקווה שהראיתי שיש בסיס טוב לקבל את ההנחה של Bentham גם בבואנו להעריך מבחינה מוסרית את המסרים בקולנוע (וספציפית ב"מלך האריות"), ולהאמין שהטבעיות או העדרה, השוויון או השוני (הנחיתות, העליונות או ההבדל) ביכולות וה"ייעוד" לדבר זה או אחר אינם רלוונטיים לזכות שלא לסבול, אלא רק היכולת לסבול רלוונטית אליה.

ביבליוגרפיה

Adams, C. J. (2000). The Sexual Politics of Meat: A Feminist-vegetarian Critical Theory. New York: Continuum International Publishing Group.

Addison, E. (1993). Saving other women from other men: Disney's Aladdin. Camera Obscura(31), 5-25.

Al-Taee, N. (2010). Representations of the Orient in Western Music: Violence and Sensuality. Farnham: Ashgate Publishing.

Anker, P. (2004). Philosophy and Geography (Vol. 7 (2)). Abingdon, Oxon: Routledge, part of the Taylor & Francis Group.

Aristotle. (350 BCE). Politics (Vols. Bk3 Pt 6, Bk1 Pt 5, Bk 1 Pt 12, Bk1 Pt 13). Athens: The Internet Classics Archive, MIT.

Aristotle. (350 BCE). Politics (Vol. b). Athens: The Internet Classics Archive, MIT.

Artz, L. (2002). Animating Hierarchy: Disney and the Globalization of Capitalism. Hammond, Indiana: Purdue University Calumet.

Artz, L. (2004, 1 1). The righteousness of self-centred royals. Critical Arts.

Baginni, J'. (2004). Making sense: philosophy behind the headlines. Oxford: Oxford University Press.

Barthes, R. (1957). Mythologies. Paris: Editions du Seuil.

Bentham, J'. (1823). Introduction to the Principles of Morals and Legislation. New york City: Printed for W. Pickering.

Bogle, D. (1994). Toms, coons, molattoes, mammies, & bucks: An interpretive history of blacks in American films. New York: Continuum.

Budd, C. M., & Steinman, C. (1999). Consuming environments: Television and commercial culture. New Brunswick: NJ: Rutgers University Press.

Coren, G. (1994, 7 20). Disney's Heart of Darkness. The Times, 12.

Cormack, M' J'. (1992). Ideology. Ann Arbor: University of Michigan Press.

Davis, K. (2004). A Tale of Two Holocausts. Animal Liberation Philosophy and Policy Journal, 2(2), 1-20.

Degraeve, L., & Dubuisson, E. (2007, 9). Enseigner les Mathe'mathiques en Section Europe'enee. Exemples de pratique. Retrieved 10 10, 2012, from ebooksbrows: http://ebookbrowse.com/enseigner-les-mathematiques-en-section-europeenne-pdf-d303329032

Dundes, L., & Dandes, A. (2006). Young hero Simba defeats old villain Scar: Oedipus wrecks the Lyin’ King. The Social Science Journal, 479-485.

Foer, J' S'. (2009). Eating Animals. New York City: Little, Brown.

Giddings, S. (1998). The Circle of Life: Nature and Representation in Disney's The Lion King. Bristol: University of the West of England.

Giroux, H' A'. (אין תאריך). Animating Youth: the Disnification of Children's Culture. State College: Penn State University.

Gordon, A. M., & Vera, H. (2005). Born to Rule: Social Darwinism in Disney’s The Lion King. Florida.

Griffin, B. a. (2003). America on Film. New Jersey: Wiley-Blackwell.

Gutierrez, G. (2000). Deconstructing Disney: Chicano/a children and critical race theory. A Journal of Chicano Studies, 7-46.

Henke, J. B. (1996). Construction of the female self: Feminist readings of the Disney heroine. Women's Studies in Communication(19), 229-49.

Henke, J. B. (2000, November). Climbing the "Great Wall" of feminism. Paper presented at the Rethinking Disney: Private Control and Public Dimensions Conference. Ft. Lauderdale.

Hoerner, K. L. (1996). Gender roles in Disney films: Analyzing behaviors from Snow White to Simba. Women's Studies in Communication(19, 2), 13-28.

Jefferson, T. (1976, 7 11). The National Archives of United States. Retrieved 8 10, 2012, from http://www.archives.gov/exhibits/charters/declaration.html

Joy, M'. (אין תאריך). Carnism: learn. אוחזר ב- 12 10 2012, מתוך Carnism: http://www.carnism.com/index.php/2012-05-09-15-00-33

Joy, M. (2009). Why We Love Dogs, Eat Pigs, and Wear Cows: An Introduction to Carnism. London: Red Wheel/Weiser.

King, T. (n.d.). wheelock. Retrieved from wheelock.edu: https://docs.google.com/viewer?a=v&q=cache:wZivkIGS8DQJ:www.wheelock.edu/Documents/Writing_Program/Taylor%2520King.pdf+&hl=iw&gl=il&pid=bl&srcid=ADGEESj11yzNdyHQ6rhNv7FMxw40RLNXOnNX3cI94hMVd_L6KdBnha92NqX4L0S3SgaZqR8MPqwKxayzxJqguyO0eI7LP2q3KJktD3VZdNuE9W

Leventi-Perez, O. (2011). Disneys Portrayal of Nonhuman Animals in Animated Films Between 2000 and 2010. Atlanta: Georgia State University.

Lull, J. (1995). Hegemony. New York and Chichester: Columbia University Press.

Matti, C. L. (1996). In search of sandbox dreams: Examining the decision-making of Disney's female and male animated heroes. Abstract. Women and language(22 (2)), 66.

Morton, J. (2010). Simba's Revolution: Revisiting History and Class in The Lion King. Social Identities: Journal for the Study of Race, Nation and Culture, 311-317.

Noske, B. (Montreal, New York and London). Beyond Boundaries: Humans and Animals. 1997: Black Rose Books.

Pagden, A. (1987). The Fall of Natural Man: The American Indian and the Origins of Comparative Ethnology. Cambridge : Cambridge University Press.

Reiner, H. (2009). Simba's Leadership - A Socio-Symbolic Content Analysis and its Empirical Examination among Children and Students. Journal of Aocial Sciences, 121-128.

Schickel, R. (1968). The Disney version: The life, times, art and commerce of Wall Disney. New York: Simon & Schuster.

Schulman, S' H'. (2012). Is Avatar Racist. Desert Valley Star & American Free Journal, 21.

Steeves, H. P. (1994, 12). Deep Community: Phenomenology's Disclosure of the Common Good. Between The Species, 98-105.

Taylor, T. (1792). Vindiction of The Rights of Brutes. London: Pall mall.

Wainer, A. (1993). Reversal of roles: Subversion and reaffirmation of racial stereotypes in "Dumbo" and "The Jungle Book." (Vol. 1). Sync.

Ward, R. (1996, Winter). "The Lion King"'s Mythic Narrative: Disney as Moral Educator. Journal of Popular Film and Television, pp. 171-178.

What Is Deep Ecology? (אין תאריך). אוחזר ב- 12 10 2012, מתוך The Center for Deep Ecology: http://www.centerfordeepecology.org/

Woodruff, Z. (1995, January 5). Review of The Lion King. Tucson Weekly.

הררי, י' נ'. (2011). קיצור תולדות האנושות. אור יהודה: דביר.

יום, ד'. (2008). בעיות בפילוסופיה של המוסר (כרך 1). (א' וינריב, עורך) רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.

סינגר, פ'. (1975). שחרור בעלי-החיים. ניו יורק: New York Review/Random House.

פאטרסון, צ'. (2006). כל יום הוא טרבלינקה. חיפה: פרדס הוצאה לאור.

קמיר, א'. (2007). כבוד אדם וחוה : פמיניזם ישראלי, משפטי וחברתי. ירושלים: כרמל.

קרן, א'. (2005). זכויות בעלי חיים. אוחזר ב- 13 10 2012, מתוך שב"י: http://www.shevi.org.il/xhtml/articles/animal_rights/02_one-struggle.html

רפואה, ע'. (16 10 2005). מי מסתתר מאחורי המסיכה? אוחזר ב- 14 10 2012, מתוך NRG מעריב: http://www.nrg.co.il/online/1/ART/996/337.html